להתראות To-do lists, שלום בלאגן (ונוכחות)

שיעור מספר #1 מהורות + קורונה: רוב מה שתתכנני יתבטל וישתנה

שיעור מספר #2 : אולי זה בעצם בסדר גמור

בשבועות האחרונים יצא לי להשאל בכמה פודקאסטים וראיונות על איך אני משלבת קריירה והורות. בניגוד לרוב השאלות ששואלים אותי בראיונות, שיש לי עליהן תשובה די ברורה, עניתי בכנות שאין לי פה שום מתודלוגיות או דברים מעוררי השראה לשתף ובשורה התחתונה, החיים שלי די בלאגן, הכל מעורבב עם הכל, אין לי כמעט זמן לעצמי ורוב הזמן אני מג׳נגלת בין העבודה והמשפחה. 

אני משערת שהתשובה שציפו לקבל ממני היא על איך אני מנהלת לי את הלו״ז באופן ברור, איך עושים את ההפרדה ואולי אפילו סיפורי גבורה על איך אני קמה בחמש בבוקר שיהיה לי זמן לעצמי ולצעידה בים. אז לא. אני מתעוררת לרוב בחמש וחצי- שש כשילד אסרטיבי בן 3.5 פוקד עלי ״אמא קומי. עכשיו.״. אני מוצאת את עצמי לא מעט בטלפון, אימייל וסלאק בזמן שאמור להיות זמן איכות עם הילדים, אני עובדת לא מעט בסופי שבוע ומצד שני מוצאת את עצמי גם מבטלת פגישות כי בא לי להיות עם הילדים (בא לי, לא כי הילד חולה ואין ברירה) או לא מספיקה בכלל את מה שתכננתי בעבודה לאותו היום כי לא ישנתי בלילה או כי כל הבוקר התחרבש בגלל איזה צעצוע אבוד. 

כשהפכתי להיות אמא, חיפשתי בדרך מסויימת את הלמידה ה׳סטארטאפיסטית׳ גם שם. איך לבנות סדר יום ברור, מה אמור לקרות בכל גיל וכמובן, אימוני שינה שאמורים תוך כמה ימים קשוחים לגרום לילד לישון 12 שעות רצוף. לא קרה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד הדברים האלה, לפעמים הם עוזרים. אבל… המהות היא מאד שונה מבחינתי, המהות היא הרבה פחות לנסות לסדר דברים ויותר להקשיב ולהיות בנוכחות (כשאני מצליחה). אז השינה אצלנו עדיין לא כ״כ מסודרת, לא ממש אוכלים מסביב לשולחן ואין כ״כ סדר יום. ועם זה באה הרבה נוכחות. כשכתבתי את המשפט הזה בפעם הראשונה כתבתי ״אבל, עם זה יש נוכחות״. הורדתי את האבל. עבורי, החוסר סדר מעצים לי את הנוכחות. בסיטואציות בהן אני לחוצה שהילדים צריכים ללכת לישון בשעה מסויימת, צריכים לאכול רק ליד השולחן, צריכים ללכת להתקלח עכשיו (או בכלל), ה׳מטרה׳ משתלטת על הכל. זה לא אומר שאין לנו גבולות בבית אבל זה כן אומר שלהגמיש את הגבולות, בגדר הסביר, נתפס מבחינתי כאקט חיובי ולא כאי עמידה בגבולות. 

ואיך כל זה קשור לשינויים בצד המקצועי? אתחיל בלהודות שאף פעם, גם הרבה שנים לפני ההורות, לא עבדתי עם לו״ז נוקשה מדי. היו לי אינסוף נסיונות: מהגדרה ברורה של ימים ללא פגישות, של שעות לעבודה עמוקה, שיטת העגבניה, להורות לכולם במשרד לא לתפוס אותי לשיחות מסדרון בימים מסויימים, הגדרת יעדים ברמה היומית. כולם לא שרדו יותר מדי. הכוח של יזמים מעולים הוא ביצירתיות, בהחלטות הנכונות, בעבודה מצויינת עם הצוות שלהם. לא בעמידה בלו״ז היומי ובלהספיק הרבה פגישות. יותר מדי תבניות רק פגעו לי ביצירתיות ובמיקוד. קרה לי הרבה פעמים שהייתי בפגישה סופר משמעותית שבה מצליחים להגיע לתובנות קריטיות ו… בשיא העניינים הייתי חייבת לנטוש לאיזה שיחת זום לא חשובה במיוחד. קורה לי הרבה שאני קמה בבוקר נחושה, עם רעיון מאד משמעותי, ובמקום לפנות את כל היום להעמיק בו אני נשאבת לפגישות המקוריות שקבעתי ולא נעים לי לבטל. וברמה אפילו יותר בעייתית, אני מוצאת את עצמי עובדת קשה על לסיים פרוייקט מסויים שקבעתי לו דד ליין בלי לשאול את עצמי מספיק לאורך הדרך אם זה באמת הדבר הנכון ואם ככל שאני עובדת על הפרוייקט הזה אני מאמינה בו פחות או יותר. אז עדיין לא נעים לי לבטל פגישות או פרוייקטים, אבל פחות. ומראש אני בונה את הדברים באופן יותר גמיש. לתת לעצמי את האפשרות להשאב לגמרי לעבודה על משהו שמעניין אותי שעות על גבי שעות, הרבה יותר מכל מה שתכננתי בלו״ז המקורי, היא מהותית בעיני, חוסר מסגרת של זמן היא עבורי הלב של היצירתיות. גם להיפך, היכולת לבטל אם הלב והראש שלי ממש לא שם ולדעת לא להלחם בזה. 

אחת הסיטואציות הכי מורכבות עבורי היא ימים ׳שקטים׳ במשרד. קורה לי לא מעט שיש לי יום עם מלללאאא זמן חופשי. אני פותחת את הקלנדר בבוקר והלב שלי מתרחב – יש לי רק פגישה או שתיים בלו״ז, או, לא תאמינו, אפילו לא אחת. אני בטוחה שזה היום שבו אני אספיק את כל העבודה העמוקה שתכננתי, את המחקרים העמוקים, הכתיבות, ההחלטות. זה קורה לפעמים. אבל, בדרך כלל, היום טס כמו שניה, אני מוצאת את עצמי באינסוף שיחות לא מתוכננות, קריאות של דברים שלא תכננתי ומצב ׳טיפול נמרץ׳ על דברים לא מתוכננים. פעם, הייתי יוצאת מרוקנת מהימים האלה, הייתי בהרגשה שכל היום התבזבז על ׳שטויות׳. היום אני עדיין מתבאסת על זה שלא הספקתי את מה שרציתי אבל רואה יותר בבירור את כל מה שהגיע באותו יום – את שיחות המסדרון החשובות והעמוקות, שלמדתי בהם דברים, את ההצלות החשובות שעשיתי ב׳טיפול נמרץ׳. ומשנה לשנה, אני מבינה שאפשר להרפות ואפשר לקבל את מה שבא. 

לפני כמה שבועות לקחתי את אור (בן 3.5) לנסיעה ראשונה ברכבת. כחובב כלי רכב מושבע הייתי בטוחה שהוא יעוף על זה. הוא הגיע בהתרגשות לתחנה ואז גילה את מכונת שיקוף התיקים. אור החליט שזה הדבר הכי מעניין ביקום ולא היה מוכן בשום אופן לזוז מהמקום. אני כמובן הייתי לחוצה שאנחנו מפספסים את הרכבת וניסיתי לשדל אותו לנטוש את המכונה ולהתקדם לרציף. לא עבד. היינו שם שעה, פספסנו את הרכבת. אחרי החקירה של מכונת השיקוף, אור בילה 20 דקות במחקר מעמיק של המכונה לקניית כרטיסים וניסה להבין לעומק כל אחד מהכפתורים שם. אז עלינו לרכבת. כל הדרך הוא התלונן שהוא רוצה לחזור לראות את מכונת השיקוף. ירדנו אחרי שתי תחנות, הסתובבנו וחזרנו לצפות במשך שעה בתכולה של תיקים רנודמלים. היה לי איזה דימוי באותו בוקר שלנו נוסעים בהתלהבות ברכבת, לומדים על הקטר, על המסילות. היה לי קשה לשחרר. תכלס, אני חייבת להודות שמכונת שיקוף זה אכן די מסעיר ואם הייתי רואה מכונה כזו בפעם הראשונה גם אותי זה היה מרגש. אני בטוחה שלכל הורה יש סיפור דומה, או כמה עשרות לפחות. זה אולי סיפור נחמד כי באמת יש קטע למכונת שיקוף אבל רוב הסיפורים הדומים כוללים איחור רציני לחברים כדי לחפש איזה צעצוע מסויים. בזמן שאני עם הילדים, השחרור של הציפייה שהדברים ילכו לפי התוכנית הוא הא-ב של הורות שפויה. אז אני לוקחת את זה לשלב אחד מעל וכמו שאני לא מנסה לנהל יותר מדי את הנסיעה ברכבת גם לא מנסה לנהל יותר מדי האיזון בין עבודה למשפחה. זה שאני מאפשרת לעצמי לעבוד בסופי שבוע, ל׳גנוב׳ זמן טלפון שאני עם הילדים, לפתוח מחשב גם ב rush hour של ההשכבות מאפשר לי גם להיות איתם הרבה יותר בנוכחות וגמישות שהם צריכים אותי. 

אז מה זה אומר בפועל? 

כמו שהבנתם עד עכשיו, כל הפוסט הזה הוא על הלך רוח מסויים ולא על טיפים קונקרטים. 

זה בעיקר אומר שהשלמתי באהבה עם זה שעבורי פחות עובדים מודלים כמו יום קבוע בשבוע לדייט זוגי, קביעה לא לעבוד בסופי שבוע, קביעה של ימים בלי פגישות או שעות קבועות לעבודה עמוקה, לקום מוקדם בבוקר לזמן עבודה איכותי וכו׳.  

שאני פחות עובדת עם רשימות ויעדים ברמה היומית והשבועית ויותר ברמה החודשית. אני נותנת יותר מרחב לכל יום להתפתח לפי מה שהעולם מזמן ולפי מה שנובע ממני באותו היום. 

שאני מנסה לשמור על לו״ז יחסית פנוי. פחות פגישות. פחות פגישות שאני מתחייבת לקחת ממקום מסויים. אני מוותרת מראש על פגישות מסויימות ואחרות אני ׳ממירה׳ בפגישה שתקח לי אותו זמן אבל לא קבועה ביומן. נגיד, אין לי הרבה פגישות קבועות עם כל אחד מהעובדים הישירים שלי, אני מתעדכנת יותר בטלפון ומתי שצריך ונכון. לא תמיד צריך 1 על 1 כל שבוע או שבועיים וכשצריך אני תמיד מוצאת לזה את הזמן. 

אני פחות כועסת על עצמי שאני לא מספיקה את כל מה שתכננתי ומצליחה לראות יותר את הדברים הלא מתוכננים הטובים שהגיעו. 

אני לגמרי יכולה להיות האמא בגן שעשועים שרק עסוקה בטלפון ומצד שני גם לגמרי יכולה להיות האמא שתהיה איתם ערה בלילה בנוכחות מלאה ולא תהיה לחוצה כי אני צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר. 

יצירתיות וגמישות מחשבתית הם מבחינתי הבסיס ליזמות טובה. יש כאלה שעבורם תבניות מוגדרות מובילות לכך. יש כאלה, כמוני, שעבורם גמישות של זמנים ומידה בריאה של בלאגן בלו״ז מאפשרים גם גמישות מחשבתית והעמקה בדברים הנכונים במקום לרדוף אחרי עוד פגישה ביומן. 

פוסט זה מוקדש לכל מי שלא ישן טוב בלילות, לא מספיק הכל ואכול קנאה באנשים שמספרים איך הם קמים בחמש בבוקר לעשות ספורט או מדיטציה. מי יתן ותפספסו את הרכבת ותמצאו במקומה את מכונת שיקוף התיקים.