הפעם החלטתי לחלוק איתכם למה נמאס לי מהטרנד של שאלות ״בית ספר״ בראיונות עבודה טכניים. כולנו (או לפחות קהל המתכנתים מבין קוראינו) מכירים את השאלות האלו:

1. בהנתן עץ חיפוש בינארי וצומת בעץ, כתוב אלגוריתם שמוצא את המספר העוקב.
2. מצא האם מחרוזת היא פלינדרום.
3. בדוק האם רשימה מקושרת מכילה מעגל.
4. הבנתם את הרעיון…

״אבל אבי, למה אתה כל כך מתנגד לשאלות כאלו?״

בואו נדבר בכנות, השאלות האלו הן שאלות שמזכירות שיעורי בית בקורס ״מבני נתונים״ או ״אלגוריתמים״. ושלא תבינו אותי לא נכון – ״מבני נתונים״ היה אולי הקורס שהכי נהניתי ממנו באוניברסיטה וגם ״אלגוריתמים״ היה מאוד מעניין. הבעיה היא שהעבודה של מתכנת בתעשייה ברוב המקרים בקושי מתעסקת בשאלות כאלה ביומיום. רוב היום של מתכנת מורכב מלמידה של טכנולוגיות חדשות, קריאה ושכתוב (refactoring) של קוד קיים, דיזיין וכתיבה של פיצ׳רים חדשים וכמובן – פתרון באגים ותקלות. כשאני מחפש מתכנת שיצטרף לצוות שלנו, אני מעדיף למצוא מתכנת שיודע להתמודד טוב עם האתגרים היומיומיים שלנו וממש לא אכפת לי מסיכויי ההצלחה שלו בתואר הראשון. גם בתור מרואיין, תמיד הרגשתי שהשאלות האלו לא מראות קמצוץ מהידע שלי ואם במקרה נפלתי הפעם על שאלה באיזור שאני פחות טוב בו (לדוגמה – לא רעננתי כבר מזמן את המיומנות שלי ב-BFS ו-DFS), אני כנראה אכשל. מעבר לכך – השאלות האלו מיטיבות עם מתכנתים מתחילים יותר מכיוון שהם יותר קרובים לימיהם על ספסל הלימודים ודווקא מקשות על מתכנתים מנוסים יותר.

Continue reading →

אחת ההחלטות המרכזיות שלקחתי כשהחלטתי לכתוב בלוג אישי על סטארטאפים, היא לכתוב תוך כדי תנועה. כמעט כל הפוסטים בבלוגים אחרים המתארים תהליכי בניית סטארטאפ יספרו על תהליכים בפרספקטיבה של כמה חודשים או שנים אחורה, כאשר התוצאות, ההצלחות והטעויות ברורים. אז עם קצת פחות פרספקטיבה אבל תיאור מדויק של הדברים, הנה איך שנראו שלושת החודשים האחרונים באוריבי מאז השקת המוצר – איך הגענו ליוזרים הראשונים, איך אנחנו מבינים מה עובד ומה לא עובד במוצר ומה השתנה.

חזרה קצרה על מה שאנחנו עושים באוריבי – אחד האתגרים שתמיד אהבתי לעסוק בהם ותמיד קסמו לי הוא להפוך דברים מורכבים לפשוטים. במידה רבה, החברות שאני הכי מעריכה הן לא אלה שהמציאו משהו חדש אלא החברות שלקחו משהו קיים, מורכב ולרוב שנוא והצליחו להפוך אותו לפשוט ואהוב. כשהחלטתי להקים סטארטאפ שלישי, ידעתי שאני רוצה לקחת עולם ״ישן״ ומורכב ולראות איך מפשטים אותו ומנגישים אותו. אחד העולמות שהיה מאד קרוב אלי וללא ספק עומד בהגדרה זו הוא כל עולם ניתוח המידע – Data, BI, Analytics. לכל מי שיצא לגעת קצת בתחום, התסריט הבא מוכר – יש צורך בהרבה עבודת אינטגרציה ועזרה ממתכנתים על מנת להגיע לסט מידע בסיסי, עיסוק אינסופי עם טבלאות מורכבות וחפירה של שעות במידע על מנת להבין מה באמת צריך לשנות. המטרה שלנו באוריבי היא לאפשר לכולם, החל מחברות גדולות בעלות משאבים ועד חברות בינוניות וקטנות, גישה למידע שלהם ואפשרות להבין איך לשפר את התוצאות הקיימות שלהם. כל זה בלי עזרה ממתכנתים, בלי אינטגרציות עם מערכות אחרות ובדרך קלה ונגישה. בחרנו להתחיל בניתוח מידע של שיווק והתנהגות משתמשים. הבחירה בכיוון זה היתה בעיקר מכיוון שהשאלות של משתמשים שונים בתחום זה די מתכנסות, ובשלב הראשוני, שהמוצר עוד בסיסי נוכל לתת מענה טוב לבעיה זו. כיום, אוריבי מאפשר לעקוב אוטומטית אחרי פעולות עיקריות באתר (הרשמות, הורדות, קניות וכו׳), לנתח כיצד אפשר לעשות אופטימזציה לכל אחת מהפעולות האלה, איזה תנודות עברו משבוע לשבוע ולמה, איך כל אחד מערוצי השיווק השונים מתפקד ועוד.

מה קרה למוצר הראשון שהוצאנו? ולמה להרוג מוצר מצליח?

Continue reading →

אחת השאלות הכי מרתקות (ומפחידות) שכל יזם שואל את עצמו לא מעט היא "למה סטארטאפים נכשלים?". חוסר פוקוס היא ללא ספק אחת התשובות העיקריות. זו גם הסיבה שפרוייקטים נכשלים ושאנשים נכשלים בתפקידים שהם ממלאים.

אחת המטרות העיקריות שהצבתי לעצמי ולצוות באוריבי היא לעבוד נכון. קל מאד בסטארטאפ להשאב לאינסוף פרוייקטים צדדיים, לדיונים ופגישות מיותרות. אף פרוייקט לא נשמע צדדי בהתחלה ואף דיון או פגישה לא באמת לגמרי מיותרים. אבל, ששמים את הפוקוס של החברה במרכז הכל מתחיל לקבל פרספקטיבה אחרת, ובעיקר – דברים מתחילים לזוז מהר יותר.

שתי השאלות הכי חשובות בכל רגע נתון

אחד מה"אני מאמין" המרכזיים שלי הוא לעבוד בכל זמן נתון בכמה קני מידה –

• הגדול  – מה החזון של החברה ואיך נשנה את העולם (בלי ציניות)
• הבינוני – מה הדבר הגדול הבא
• והקטן – מה עושים השבוע כדי שהדבר הגדול הבא יקרה.

הגדרת החזון הגדול היא כמובן קריטית אבל הגדרת הקנ"מ הבינוני – היעד המשמעותי הבא, חשובה באותה מידה להתקדמות נכונה של החברה.

השאלה הראשונה שחייבים לענות עליה היטב כדי שהחברה תזוז לכיוון הנכון היא "מה ה milestone הגדול הבא?". בדרך כלל milestone ישתנה כל כמה חודשים, מהניסיון שלי בערך כל חצי שנה.

ה milestone הבא שלנו באוריבי הוא להגיע למאה engaged users. למה דווקא יעד זה? כמובן שאין דרך מדעית לבדוק את הנכונות של היעד הבא, אך מכיוון שהתפיסה שלי באוריבי היא לבנות חברה שתגיע ל scale גדול של משתמשים, חשוב לי להגיע ל product market fit כמה שיותר מוקדם. למה דווקא מאה? אני מרגישה שמספרים קטנים יותר, 20-30 למשל, עדיין יכולים להגיע מהמעגל הקרוב שלי ושיהיה קל יותר בנפח קטן לעשות התאמות קטנות לכל משתמש. בנפח של מאה משתמשים מדובר כבר בסיטואציה שונה. אחרי שנגיע למאה משתמשים 'מסורים' ה milestone הבא יהיה ככל הנראה לפצח את מודל המכירות. ה Milestone הקודם, דרך אגב, היה להגיע לטכנולוגיה בסיסית עובדת וזה לפניו היה להשלים גיוס של round A.

Continue reading →

יצירת מוצר מעולה מבוססת על שני עוגנים. מצד אחד העוגן האנליטי – מדידת כל פעולה משמעותית לפרטי פרטים והבנה עמוקה של מה משתמשים באמת עושים (ולא עושים). אל הצד האנליטי מצטרף באותה עוצמה הצד הרגשי – איך גורמים למשתמשים להקשר למוצר שלכם ולאהוב אותו, איך גורמים להם להתרגש, לצחוק ולעבור חוויות תוך כדי שימוש במוצר.

בניגוד לתוכנות ואפליקציות, עבור רוב סוגי המוצרים בעולם, הבינו את חשיבות הפן הרגשי כבר לפני עשרות שנים. מכוניות לדוגמה, מצד אחד, מן הסתם, אמורות לתפקד מכנית ולסע מצויין אבל כמעט באותה חשיבות לספק אפקט רגשי – בין אם זו ההרגשה שאתה איש משפחה מעולה ודואג לבטיחות מקסימלית או צעיר פרוע שיוצא להרפתקאות. משום מה, בעוד שכמעט כל מוצר סביבנו עטוף בחוויה רגשית, עדיין נדיר למצוא מוצרים בעולם התוכנה שמעבר להיותם פונקציונלים גם גורמים לנו להרגיש משהו.

את ההרצאה "Products have feelings too" העברתי בפעם הראשונה לפני יותר משלוש שנים בכנס רוורסים הראשון. כנראה שחוץ מההרצאה הראשונה שעשיתי אי פעם (שהיתה כמה חודשים לפניה) זו היתה ההרצאה שהייתי הכי לחוצה ממנה. רוורסים הוא כנס סופר טכני למתכנתים, מצאתי את עצמי אחרי סדרת הרצאות פרקטיות עומדת לדבר עם מאות מתכנתים (no offense אבל מתכנתים הם ללא ספק הקהל הכי ביקורתי שיש) על… רגשות. אחרי שלל ניסיונות יצירתיים להתחמק מההרצאה, עמדתי בה בגבורה וגיליתי שגם הקהל הכי קשוח צמא ליותר רגשות, הומור וחוויות במוצרים שלהם. מאז העברתי את ההרצאה פעמים ספורות וכל פעם נדהמתי לגלות כמה נושא זה מדבר אל כולם. עכשיו אני עמוק בתהליך תכנון המוצר של אוריבי ומצאתי את עצמי חוזרת לתכנן חוויות ורגשות. אני בונה מוצר של data ו Analytics שמוצג לרוב באינסוף טבלאות והופכת אותו ל – מרגש.

Continue reading →

כנראה שהפוסט הזה יפתיע לא מעט אנשים וזו בדיוק הסיבה שאני כותבת אותו. עד גיל 30 הייתי בטוחה שיש שני סוגי אנשים בעולם – אלה שמרגישים טבעי על במה ואלה שעדיף שיתרחקו ממנה. אני קיטלגתי את עצמי ללא ספק בקבוצה השניה. לפני כמה שנים התחלתי במסע (עם כל המשמעות העמוקה של מסע) על מנת להתגבר על הפחד הזה.

מאז העברתי לפחות 50 הרצאות, הגדולות בהן לקרוב לאלף איש. שיתפתי אלפי יזמים, אנשי שיווק ואנשי מוצר בניסיון שלי ובתפיסות העולם שלי. יצרתי network חזק ומשמעותי. אבל מעבר להכל, הצלחתי לכבוש פסגה אישית ולהפסיק לפחד. לפחות ברוב הפעמים.  

נקודת ההתחלה

אז יש אנשים שמספרים שהם טובים בהרצאות קטנות אבל משתתקים מול קהל גדול, יש כאלה שהיו מדריכים בצבא אבל מאז לא דיברו כמה שנים מול קהל וכו'. נקודת המוצא שלי לגמרי לא היתה שם. בבית ספר אף פעם לא הייתי מדברת, בצבא עשיתי כל דבר אפשרי כדי להתרחק מהדרכה ובלימודי הארכיטקטורה בבצלאל, הצגת  הפרוייקט שלי מול כל המרצים והסטודנטים היתה הסיוט הכי גדול שלי.

אז איך בכל זאת?

אתחיל מהסוף, השינוי הגדול התחולל אצלי כאשר הבנתי שאין דרך אחת ל Public speaking מוצלח. תמיד הייתי תחת התפיסה שכדי להעביר הרצאה מוצלחת צריך להיות סוג של אובמה כזה – רהוט, כריזמטי, מלא בטחון עצמי, בעל נוכחות. הייתי (ועדיין) מוקפת בהרבה יזמים שרובם מאותו סוג או לפחות נראים מבחוץ ככה – בעלי המון בטחון עצמי, מספרים בקלות על ההצלחות שלהם, מפזרים אבק כוכבים לכל עבר. ואני בלי בטחון עצמי בשמיים, מרגישה שאני חושבת באופן קצת מוזר, לא לוקחת את ההצלחות שלי כמובן מאליו ויותר מדי רגשנית לגבי כל דבר.

מה שעשה עבורי את השינוי היה שהבנתי שאלה בדיוק הדברים שאני צריכה להעלות על הבמה. לא הייתי צריכה ללמוד משהו חדש אלא להעז להחצין את מה שקיטלגתי תחת חולשות.

Continue reading →

השבוע ראיינתי מועמדת לחברה. מתישהו במהלך הראיון היא אמרה לי משהו בסגנון ״האמת שהגעתי אליכם דרכך״. קצת הופתעתי, לא זכרתי שאי פעם נפגשנו. היא הסבירה לי שהיא הגיעה אלינו דרך מועמד אחר, שראיינתי בעבר. אמנם לא קיבלתי אותו לעבודה, אבל עדיין כשהוא ראה שאנחנו מחפשים עובדים, הוא המליץ לחברים שלו על אוריבי. כאשר אומרים ״לא״ למועמד שמתראיין אליכם לחברה בצורה מכובדת ואנושית, מגלים שאפשר גם להפרד כידידים ואפילו בצורה חיובית. בפוסט הזה אחלוק איתכם קצת את השקפת העולם שלנו לגבי דחיה של מועמד – מי מודיע? איך להודיע וגם – למה שנרצה לעזור לו למצוא עבודה אחרת?

למה בכלל חשוב לדחות מועמד בצורה יפה?

זה לא סוד שבזמן שהחברה מראיינת מועמד גם הוא מראיין את החברה. ולמרות שהחלטתם שהמועמד הזה הוא לא מה שהחברה צריכה עכשיו, אני מאמין שמעטות הפעמים שאתם מוכנים לחתום שלעולם, בשום סיטואציה, המועמד הזה לא יתאים לכם. הרבה פעמים למועמד אין רקע מתאים, מספיק ניסיון, או שסתם היה מישהו שהתאים למשרה יותר. קשה לדעת איך הגלגל יסתובב לו ולגמרי ייתכן שבעתיד אותו מועמד יהיה בדיוק מה שאתם צריכים – בין אם כי עבר זמן והוא צבר ניסיון, או שנפתח תפקיד שונה שהוא מתאים לו בדיוק.
ואפילו אם המועמד ממש לא מתאים לכם – לא הייתה לכם כימיה ואולי הוא אפילו עיצבן אתכם, גם אז, אותו מועמד לא חי בוואקום. יש לו חברים וקולגות מהתעשייה, והתעשייה – קטנה. יש לא מעט חברות בארץ שאפילו לא אחשוב על להתקרב אליהן רק בגלל ששמעתי עליהן איזו מילה לא טובה. ולעומתן, יש חברות שכשחבר ישאל אותי מה דעתי עליהן אני כנראה אגיד משהו בסגנון ״שמעתי שזו חברה מדהימה״. אף פעם אל תזלזלו בכח של מועמד ממורמר להשפיע על דעתם של מועמדים מוצלחים.
וגם אם נניח לרגע את כל השיקולים הלוגיים והכלכליים בצד, בסוף יש שיקול אחד שהוא חשוב לא פחות והוא – איך הייתי רוצה שיתייחסו אליי אם הסיטואציה הייתה הפוכה?

אז עכשיו כשסיכמנו שכדאי, רצוי ואף שווה לבשר על דחייה בצורה יפה ומכובדת, בואו נדבר על איך עושים את זה… Continue reading →