יש פוסטים שמפחיד אותי לפרסם. בעיקר בתקופה של גיוס עובדים. כתבתי על הנושא גם בפוסט אחר שפרסמתי לפני שנה – "על תלמדי לשחרר ולמה זו עצה פח". אחרי פרסום הפוסט הקודם, קיבלתי אינסוף תגובות ממנכ"לים ומנהלים שהעזו 'לצאת מהארון' ולהודות שגם הם עושים מיקרו מנג'מנט, ואפילו חושבים שזה חיובי.
ההנחה בעולם הסטארטאפים היא שהמנהל האידאלי אמור להתעסק בתמונה הגדולה – ה road map, התקציבים, גיוסי הכספים המשמעותיים וגיוסי אנשי המפתח. ולרוב, לעובדים 'מן השורה' תהיה אפס השפעה על הנושאים 'הגדולים'. המנהלים צריכים להתעסק בדברים הגדולים והעובדים בדברים הקטנים. ולא כ"כ לגיטימי עבור שני המחנות לחצות את הקווים. כך שאם המנהל מתערב בשינויי טקסטים, מיקום של אימג' במצגת או כותרת למייל – זה נחשב לא בסדר. גם כי לכאורה הוא/ היא לא אמורים ל'בזבז' את הזמן שלהם על נושאים קטנים וגם כי זו הממלכה של העובדים.
אני מאמינה שכל בנייה של יצירה חדשה מתקיימת בכמה קני מידה – מהגדול לקטן. תחשבו רגע על מקצועות אחרים שכוללים בניה, יצירה וגם ניהול – במאי של סרט לדוגמה או אדריכל שמתכנן בניין מורכב. אף אחד לא יאשים במאי שמתעקש על הפרטים הקטנים במיקרו מנג'מנט. יש חוט מקשר חזק וקריטי בין כל אחד מקני המידה. הטקסט המדוייק שיוצא לכל המשתמשים במייל אוטומטי הוא לא פחות מהותי מחלוקת תקציב. כל פעם שאני 'מתערבת' ברמת בחירת המילים, הפיקסלים, הדרך המדוייקת למדוד דברים, עיצוב של מצגת וכו' – יש לי רגשות אשם ועדיין אני עושה את זה לא מעט. כל פעם שאני חושבת למה זה גורם לי לרגשות אשם אני לא מוצאת תשובה טובה.
Continue reading